<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין שי"ז</h1>
<h2>דף סו.</h2>
והמצוה השי"ז היא שהזהירנו מקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו (קדושים י"ט י"ד) לא תקלל חרש. והבין ממני ענין אמרו חרש מה הוא. וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מן המזיק לפי צורת ההזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מתנועתה עד שתגמול למזיק לפי צורת ההזק הרשומה בדמיון, וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרת אותה הצורה מן הדמיון. ופעמים תשלמהו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתה בשיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק באותם המאמרים והחרוף. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתאבידהו כל ממונו ואז תנוח בדעתה שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקם ממנו בגופו במיני ההכאות וחסרון האיברים. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתקח נפש המזיק ותסלקו מן המציאות. וזה הוא התכלית. ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק, וזה לקטנות עונו, עד שתנוח התנועה ההיא בצעקות וגזמו עליו וקללו אותו ואע"פ שלא ישמע אותו ולא יהיה במעמד ההוא. וזה הוא מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס שהם תנוח נפשם בזה השעור מהחטאים הקלים מאד ואע"פ שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם וגידופיהם בלתי שומע. ואולי היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה, למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ושלא יכאב בו שלא יהיה חוטא בזה, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו. כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. וכן מצינו בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש שיהיה מישראל מאמרו לא תקלל חרש. ולשון ספרא אין לי אלא חרש מנין לרבות את כל האדם תלמוד לומר בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא (משפטי' כ"א י"ז) לא תקלל חרש דבר הכתוב באומללין שבאדם. וכל מה שאמרנו בתנאי שיקלל בשם. וכן כשקלל עצמו לוקה. הנה כבר התבאר לך שמי שיקלל חברו בשם עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש. ומי שיקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים. ומי שיקלל נשיא לוקה שלש. ולשון מכילתא (שם כ"ב כ"ז) כשהוא אומר ונשיא בעמך אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ארבעה דברים משום לא תקלל חרש משום האב משום דיין ומשום נשיא בעמך מכל מקום. הנה התבאר מה שזכרנוהו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ברביעי משבועות (ל"ה—ל"ו.).
